את לא רוצה מספיק – בגלל זה, זה לא קורה!
את רוצה יותר מידי, מרוב לחץ אין סיכוי שיקרה משהו!
אלו שני משפטים חכמים שהרבה פעמים נאמרים עם המון כוונות טובות ומשאירים אותי חסרת אונים ומבולבלת.
בילדות הרי לימדו אותנו ש"אין לא יכול - יש לא רוצה".
מצד שני לימדו אותנו גם שאם אוהבים מישהו "צריך לשחרר אותו לחופשי".
מכל הדברים החכמים שנאמרים תמיד סיקרן אותי דבר אחד במיוחד:
איך אפשר למצוא את נקודת האיזון בין רצון ושחרור.
איך אפשר בבת אחת להסתער על המטרה כמו שמלמדים אותנו במדריך למצוינות - ובאותו זמן לנשום, להאמין, להתבונן ובעיקר לשחרר.
זה נשמע הגיוני בערך כמו ללכת על חבל מעל גיא בין הינום. אבל עובדה שפיליפ פטי עשה את זה מול עיניהם המשתאות של אלפי צופים.
אז מה הסוד? רמז - כנראה שלאגו שלנו יש חלק במשימה הזו.
אגו, לפי ההגדרה הפסיכולוגית, הינו המבנה המהווה את עיקר המודע של האדם ומנהל את מה שאנו קוראים "האישיות" שלנו.
אגו הוא מושג שנוי במחלוקת.
לפי המערב - בלעדיו אנחנו כלום. לפי המזרח -איתו אנחנו בסבל אין סופי.
אז אולי כולם מגזימים. אולי האיזון בין הרצון לשחרור קשור למערכת היחסים הפנימית שלנו עם אותו אגו.
אולי היכולת הזו קשורה לדרך בה אנו מגדירים את עצמנו.
אם הגדרת העצמי שלי קשורה רק בתוצאות המעשים שלי, אז הלחץ הנוצר כאשר אני מכוונת למטרה מסוימת הוא אדיר,
כי אם לא אצליח – הרי אני כישלון.
אך אם יש לי אפשרות לשאוף למטרה בלי שההישג יגדיר מי אני ומה אני - אז אולי אוכל לשאוף ולנשוף באותו זמן.
כלומר לרצות, לשאוף להישגים, אבל להבין שההצלחה או הכישלון לא ישנו ולא יגדירו מי אני ומה ערכי בעיני עצמי.
רידיארד קיפלינג בשירו המפורסם "אם" אמר:
" אם תוכל לפגוש בניצחון או באסון
ובשני המתחזים האלה לנהוג בשוויון".
משפט נפלא שהיישום שלו קל, בערך, כמו ללכת על חבל דק.
אבל בזאת בעצם מדובר, באותו חבל דק שעליו אנחנו מנסים לפסוע.
כל העולם כולו גשר צר מאוד – אמר רבי נחמן מברסלב.
אמר וידע מה הוא אומר.
מתוך המחשבה הזו נשאלת השאלה המתבקשת: אם הצלחה וכישלון לא אמורים להגדיר אותנו - אז מה כן?
המוח האנושי בנוי מהגדרות. בלעדיהן הוא קורס.
מה יגדיר אותי בעיני עצמי?
שאלה נהדרת.
המון חומר למחשבה.
והנה פיליפ פטי עושה זאת...
