שנת 2012 עומדת להסתיים ואנחנו מסתבר עדיין כאן, למרות התחזיות הקודרות על סיומו הקרוב של העולם מצד אחד והתקוות הגדולות למעבר קולקטיבי לעתיד רוחני ושפוי יותר, מצד שני.

ובכן, לא זה ולא זה, העולם עומד על תילו וכנראה, לפחות בעתיד הנראה לעין – ימשיך לעמוד, ואילו אנחנו מחויבים להמשיך את הדרך הארוכה ורצופת המכשולים של גדילה והתפתחות איטית, בלי שכוח גדול יקפיץ אותנו לעידן אחר.

אז מה בעצם היה כל העניין הזה עם התחזיות הסותרות? ולמה אנחנו זקוקים בכלל לתאריכי יעד דרמטיים כאלה?
אז זהו, כנראה שאנחנו זקוקים להם. כמו סטודנטים  שהדבר היחיד המדרבן אותם ללמוד הוא  דד ליין להגשת עבודות או מבחן קרב, גם אנחנו במהלך התפתחותנו זקוקים לאיזשהו תאריך יעד מרשים שידרבן אותנו לעבודה, לשאילת שאלות, זקוקים לתירוץ לאסוף את עצמנו וליישם את חלומותינו.

שנת 2012 המפורסמת שלנו מתקרבת עוד מעט לסיומה. עבורי זו הייתה אכן שנה רבת תהפוכות כמו שהבטיחו. שנה שבה לפעמים היה נדמה לי שמישהו שינה את כללי המשחק אך שכח  לספר לי על כך. פעמים רבות השנה הרגשתי כאילו אני שוחה בדבק מגע, הכל היה נראה לי קשה ומלחיץ ועיקר הקושי היה להתמודד עם תחושת התסכול שרדפה אותי רוב הזמן.

התפנית הגיעה כאשר לפתע הבנתי כי אכן הזמנים השתנו, כאשר הפסקתי להתעקש להחזיק באמונות שהיו לי על עצמי ולהסכים להשתנות.

תבקשי סליחה! זה לא יפה איך שהתנהגת!

משפט שכל אמא שומעת את עצמה אומרת.

כל אחד זוכר את התהום הנפערת לפניו כאשר צריך להתנצל. רובנו חשים אותה גם היום.

למה כל כך קשה לבקש סליחה?


 

מהו תקשור?

תקשור
זוהי היכולת לקבל מסרים מרפאים עבור עצמנו ועבור העולם הסובב אותנו.
מאיפה באים המסרים הללו? מתוך עצמנו, מהלא מודע. הם תמיד שם, אולם צריך ללמוד את הדרך להגיע אליהם.
איך זה עובד: הלא מודע הוא אותו חלק בנפש המחבר בין עולם המציאות לבין עולם הרוח.