מאז ומעולם חיפש האדם דרך שתעזור לו לדעת מה יהיה, תעזור לו לדעת בוודאות מה נכון לו, תעזור לו לפענח את הסיבות לפחדים העמוקים התוקפים אותו ולקבל הכוונה ותמיכה בהתמודדות שלו עם החיים.

"האם את יכולה להגיד לי מה יהיה?", שאלה שאני שומעת פעמים רבות מאנשים המתעניינים בטארוט, מאנשים המקווים שישנו חוט עלילה כתוב וחד משמעי של מהלך חייהם ואם הם רק יוכלו לדעת את העתיד - ההווה יהיה פשוט וקל יותר.

אז זהו, כנראה שאין חוט עלילה חד וברור שכזה, כנראה שהחיים שלנו מלאים בצמתים חשובים של בחירות, מלאים בהתמודדויות בלתי צפויות, בהישרדות מכל מני סוגים - בריאותית, כלכלית, מקצועית, רגשית  וכולי. החיים מלאים בלחצים פנימיים הנובעים מאישיותנו ואופיינו, וכן לחצים חיצוניים של העולם הסובב אותנו. המפגש בין הלחצים שבפנים והלחצים מבחוץ יוצר את דרמת חיינו.

שיטת ענבר לקריאה טיפולית בקלפי טארוט, פותחה מתוך הבנה שכל התשובות להם אנו זקוקים, נמצאות בתוכנו ועלינו רק ללמוד את הדרך אליהן.

הקריאה הטיפולית אינה באה לנבא את העתיד, אלא באה על מנת להראות לנו את היכולות המגוונות שלנו להתמודד עם ההווה.

הקריאה הטיפולית בקלפי הטארוט מחברת בין האדם ובין הכוחות שלו, ומאפשרת לאדם להתייעץ עם קולו הפנימי.

שנת 2012 עומדת להסתיים ואנחנו מסתבר עדיין כאן, למרות התחזיות הקודרות על סיומו הקרוב של העולם מצד אחד והתקוות הגדולות למעבר קולקטיבי לעתיד רוחני ושפוי יותר, מצד שני.

ובכן, לא זה ולא זה, העולם עומד על תילו וכנראה, לפחות בעתיד הנראה לעין – ימשיך לעמוד, ואילו אנחנו מחויבים להמשיך את הדרך הארוכה ורצופת המכשולים של גדילה והתפתחות איטית, בלי שכוח גדול יקפיץ אותנו לעידן אחר.

אז מה בעצם היה כל העניין הזה עם התחזיות הסותרות? ולמה אנחנו זקוקים בכלל לתאריכי יעד דרמטיים כאלה?
אז זהו, כנראה שאנחנו זקוקים להם. כמו סטודנטים  שהדבר היחיד המדרבן אותם ללמוד הוא  דד ליין להגשת עבודות או מבחן קרב, גם אנחנו במהלך התפתחותנו זקוקים לאיזשהו תאריך יעד מרשים שידרבן אותנו לעבודה, לשאילת שאלות, זקוקים לתירוץ לאסוף את עצמנו וליישם את חלומותינו.

שנת 2012 המפורסמת שלנו מתקרבת עוד מעט לסיומה. עבורי זו הייתה אכן שנה רבת תהפוכות כמו שהבטיחו. שנה שבה לפעמים היה נדמה לי שמישהו שינה את כללי המשחק אך שכח  לספר לי על כך. פעמים רבות השנה הרגשתי כאילו אני שוחה בדבק מגע, הכל היה נראה לי קשה ומלחיץ ועיקר הקושי היה להתמודד עם תחושת התסכול שרדפה אותי רוב הזמן.

התפנית הגיעה כאשר לפתע הבנתי כי אכן הזמנים השתנו, כאשר הפסקתי להתעקש להחזיק באמונות שהיו לי על עצמי ולהסכים להשתנות.

תבקשי סליחה! זה לא יפה איך שהתנהגת!

משפט שכל אמא שומעת את עצמה אומרת.

כל אחד זוכר את התהום הנפערת לפניו כאשר צריך להתנצל. רובנו חשים אותה גם היום.

למה כל כך קשה לבקש סליחה?